הסיפור על חברתי קרן רייזל פז ז"ל

היום דורון הזמין אותי לטיול בתל אביב. זו היתה התרגשות גדולה לצאת לבילוי אחרי שבועות של סגר. חנינו בחניון הרכבת ושמנו פעמנו לרחוב רוטשילד. העיר תססה – המון אנשים בחוץ כולם עם מסכות, צובאים על דוכני הקפה בלב השדרה. לאחר שיטוט הגענו לנחלת בנימין. לא הייתי בנחלת בנימין כל כך הרבה שנים. נדמה לי שעברו אולי 16 שנה מאז שהייתי שם. כל כך שמחתי למצוא את הדוכנים של הרוכלים והאמנים שהציגו לראווה תכשיטים, מוצרי נוי לבית, צעצועים. נהניתי מהחנויות הקסומות של הבדים וכלי התפירה מפעם, שאף פעם לא הבנתי מי הלקוחות שלהם ומי עוד בכלל תופר, אבל שמחתי שאפילו הקורונה לא גרמה להם לעצור מלעסוק בענייניהם הקבועים.

 

בנחלה היתה מוסיקה חיה. ואז פתאום הכה אותי מעין פלאשבק כמו בסרט, ונזכרתי איך עמדתי באותו מקום בדיוק כשהייתי בערך בת 20 עם חברה חדשה שהכרתי בחוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב בשם קרן רייזל, וכל כך נהנינו לטייל ולפטפט בין הדוכנים. החברות עם קרן הפכה לחברות אמיצה שנמשכה כל השנים כשהיינו סטודנטיות לתואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב והסתיימה כשפנינו לדרכים אחרות, והקשר אבד, עד היום העצוב כל כך, שבו נודע לי ממודעה בעיתון על מותה בטרם עת, ומצאתי את עצמי צועדת בלוויה אחרי ארונה, בלי להאמין שזה יכול לקרות. לא דיברתי עם קרן שנים רבות ומדי פעם חשבתי לחדש קשר, אבל לא פעלתי כי הייתי טרודה בגידול ילדים פעוטים, וחידוש הקשר כשאנו גרות רחוק נראה לי קשה מדי, ודחיתי אותו לעתיד, אולי כשהילדים יגדלו קצת ויהיה יותר זמן, והנה הסתבר שלא היה יותר זמן, ולא חשבתי על אפשרות כזאת בכלל כי מי חושב על מוות כשאתה בשנות השלושים לחייך.

 

במהלך החברות הסטודנטיאלית הזאת בילינו ולמדנו בלי סוף. קרן היתה, לדעתי הלא מקצועית אז, והמקצועית היום, הגאון של השכבה בתואר. יום אחד ד״ר שוורץ שאל משהו על שרטוט של פונקציות מסובכות באקונומטריקה וקרן, שנכנסה באיחור לכיתה והתיישבה ובדיוק התחילה לכתוב מה שהוא אומר, ענתה במהירות של ברק שמה שהוא מתאר זה לא פונקציות אלא נקודה במרחב, ואני לא אשכח את המבט הנדהם של ד״ר שוורץ מהמהירות שבה היא הבינה את העניין. קרן הייתה מצטיינת דיקן באופן קבוע, זכתה בפרסים אקדמיים יוקרתיים ומלגות הצטיינות, הוזמנה לעבוד בחברות ייעוץ כבר בתחילת התואר הראשון והחלה ללמד במכללה האקדמית תל אביב יפו שרק הוקמה כבר במהלך לימודי התואר השני שלה. כשהיינו סטודנטיות בסוף כל שיעור תמיד היה סטודנט או סטודנטית שביקשו לצלם את הסיכומים של קרן שהיו עוברים מסטודנט לסטודנט כי כולם רצו העתק של המחברות המסודרות שלה. קרן היתה נדיבה עד אין קץ ומעולם לא סרבה לתת לכל מי שרצה את המחברות שלה לצילום. תמיד התפלאתי איך היא מוכנה לפזר את חלקי הסיכומים לכל רוח אבל הכל היה חוזר אליה בבטחה.

 

בתקופת השביתה הגדולה של הסטודנטים והמרצים נסענו כמה חברות לסיני. היה לנו כיף גדול בחופים היפים הצופים אל הים הכחול בדהב, עם עוד קבוצות של צעירים וצעירות ישראלים שהכרנו שם. ימים ספורים אחרי שהגענו לשם שמענו את החדשות המזעזעות על הרצח במערת המכפלה, וקרן החליטה שחייבים לצאת משם מיידית ולא להשאר בסיני, פן הבדואים והמצרים יחפשו ישראלים לנקום את נקמת המתים במערת המכפלה, והיא שכנעה את כל החבר׳ה הישראלים אלו שהספקנו להכיר ואלו שלא, שנפשו באזור שלנו, שחייבים להפסיק את החופשה מיידית ולחזור חזרה לתחומי ישראל. אחרי שהיא שכנעה אותנו לעזור לה לעבור בין קבוצות הנופשים ולספר להם את התכנית, התנהלו שיחות קדחתניות מקבוצה לקבוצה, וקרן ארגנה מוניות שיחזירו את הנופשים מדהב לגבול ישראל, וכולנו צייתנו לתכנית שלה, כולל הנהגים הבדואים, בשיירה שנדמתה לי כמעין יציאת מצריים מודרנית בשורת מוניות. התפעלתי מכמה שהיא דאגה לכולם גם לאנשים שלא הכירה בכלל, היה לה ברור מה צריך לעשות ואיך לנהל את זה וזה בוצע באופן מופתי.

בסיום התואר הראשון נסענו ליוון וגם שם היו לנו הרפתקאות כמו למשל שקרן שכנעה אותי שלא להזמין מקום לישון מראש לכל ימי החופשה (עוד לא היה אינטרנט ובטח לא גוגל) כי תמיד יש משכירי חדרים שמחכים לתיירים בנמלי התעופה והים ולכן אין מה לדאוג. כשהגענו עם מעבורת לאי סנטוריני פגשנו בנמל איש זקן שאמר שהוא מביא תיירים למקום של השכרת חדרים ואמר שרק צריך קצת ללכת ומצאנו את עצמנו הולכות אחריו בלי סוף כמעט עד הפסגה של ההר הגבוה והתלול, במסע שבסופו שתינו היינו זכאיות לכומתת צנחנים לפחות, והזקן דווקא היה בכושר כי כנראה עשה את הטיפוס הזה כל יום והיה מתורגל ואולי הוא בכלל לא היה זקן אבל כשאת בת 23 כל גבר מעל גיל 50 נראה לך זקן, ואני הבנתי שזו היתה טעות איומה להחליט במודע לא להזמין מלון מסודר כי המקום שבו התאכסנו היה כל כך גבוה על ההר שרוב הזמן התעצלנו לרדת את כל הדרך למרכז המסעדות והבילוי כי זה היה כל כך קשה לטפס בחזרה. יחד עם זאת הנוף היה מדהים ומצאנו את עצמנו שעות יושבות על המרפסת וצופות בהתפעלות בים מגובה עצום, את הזקן לא ראינו יותר, כנראה הוא הלך להביא תיירים אחרים.

 

אבל אני אחזור לנחלת בנימין ששם בילינו ופטפטנו והיה שם אחר צהריים קסום ממש, והיום, עשרות שנים אחרי, פתאום היום הזה, על שלל פיטפוטיו העליזים, קם לו לתחיה בזכרוני. הדוכנים שראיתי היום היו כל כך דומים, והמוסיקה גם, למרות שעברו 30 שנה, וחשבתי לעצמי איך בתוך ליבי, קרן קמה לתחייה, בכל תפארתה, היום בנחלת בנימין.

 

אני זוכרת את קרן באהבה ואני שמחה שהיום היא פתאום ״הצטרפה״ באופן כל כך בלתי צפוי לטיול אחרי הסגר שלי, בזכרון כל כך חינני.