מאוד התלבטתי אם לפרסם את הפוסט הזה בעיקר בגלל התמונות. כל מי שעוקב אחרי יודע שאני לא מעלה תמונות של ילדי לרשתות. אבל עכשיו החלטתי להתגבר על העכבות שלי ולשתף תמונה של בני הבכור, שאותה אני מרגישה נוח לשתף כי זו תמונה מלפני כמה שנים והיום הוא כבר בוגר. הסיבה שהחלטתי לחרוג ממנהגי קשורה בכלל לנושא החם בימים אלו של הדרת הנשים.
כאמא לשלושה בנים חיכיתי מאוד לחגיגות בר המצווה שלהם. אני מאוד אוהבת שמחות, וככל שיש סיבה לסיבה אני יותר מאושרת. אני גם אוהבת את המסורת היהודית וחשוב לי שהבנים שלי יכירו את פרשות השבוע ויעלו לתורה. ולכן, היה לי ברור שאני רוצה לחגוג את העלייה לתורה ושבני יתכוננו כראוי אליה וילמדו את פרשת השבוע בה יעלו לתורה.
יחד עם זאת הטרידה אותי מאוד השאלה מה בדיוק יהיה מקומי בשמחה הזאת. ברוב בתי הכנסת בהם נכחתי בעליות לתורה, הנשים היו או מאחור או בקומה השניה. הרעיון שהבנים שלי יעמדו עם גברי המשפחה על הבמה מול ספרי התורה, ואני אסתכל כצופה מהצד היה מבחינתי רעיון שאני פשוט לא יכולה לחיות איתו בכלל.
אני האמא. אני נשאתי אותם ברחמי 9 חודשים. אני קמתי בלילה, אני גידלתי אותם, ורצתי אחריהם (ומי שמכיר את שלושת הבנים השובבים עד אין קץ שלנו שנולדו בפחות מחמש שנים יודע שיש עשור בחיים שלי שבכלל לא הצלחנו לשבת בשום מקום למעט כשהיינו בעבודה והם במסגרות, כי בכל רגע נתון היינו צריכים לדאוג שההפעוט התורן לא יזרוק את עצמו מגובה רב, יחשמל את עצמו או יכניס את עצמו לצרה אחרת) אני לקחתי אותם לרופאים וטיפולים שונים, אני ישבתי איתם על שיעורי בית, אני הייתי בפגישות עם המורות ובאסיפות הורים, אז עכשיו אחרי שעשיתי את כל העבודה הקשה הזאת במסירות אין קץ במשך 13 שנים, אותי ישימו מאחור במסיבת ההתבגרות הגדולה?? אז זהו שלא, ובשום פנים ואופן לא.
ויותר משהטריד אותי המעמד האישי שלי, הטרידה אותי תמונת המציאות שהנער הצעיר יראה. הרי בגיל 13 אני האשה המרכזית בחייו, ויש גם את הסבתות והדודות, וכל הקשרים האלו עם הנשים בחייו בנערותו יעזרו לו לגבש את הקשרים עם הנשים בחייו בבגרותו. האם אני מוכנה שיקבל את המסר שכל הנשים החשובות בחייו ואני בראשן נמצאות שם כדי לעבוד ולטפל, אבל ברגע החשוב והמכובד נשארות מאחור? אז מה זה אומר לגבי הנשים החשובות בחייו בבגרותו? האם אשתו תהיה כזאת שרק תטפל, אבל לא תזכה לכבוד? וכיצד יתייחס לבנות שאולי תוולדנה לו? התמונה הזאת, של נשים העומדות בצד או רחוק למעלה, היתה תמונה בלתי מקובלת עלי, שכן התמונות האלו בילדות משפיעות על מי שנהיה כמבוגרים. ואני מאמינה בכל ליבי שחובה שיהיה שיוויון בין המינים ושיוויון לא יכול רק להעשות אלא חייב להראות.
לכן לקראת בר המצווה של הבן הבכור שלנו יצאנו למסע צפיה בעליות לתורה במבחר בתי כנסת בגוש דן, ביקרנו בבית הכנסת הרגיל, ובבית הכנסת הרפורמי, ובבית הכנסת הקונסרטיבי שכטר, ובחרתי ברפורמי. מדוע? משום שלמרות שכבר בבית הכנסת הקונסרבטיבי שכטר נתנו לנשים ולגברים לשבת ביחד, הרי שהתפילה היתה דומה יותר לבתי הכנסת הרגילים, בעוד שבבית הכנסת הרפורמי נתנו לנשים להשתתף בעליה לתורה וגם לשיר. בטקס העליה לתורה הרפורמי נותנים את הכבוד לקרוא בתורה לכל בני המשפחה המעוניינים לקחת חלק, נשים וגברים כאחד, וכך בטקס משתתפת פעילה כל המשפחה המורחבת.
כל שלושת הבנים שלי עלו לתורה בדרך הזו, וכולם קיבלו את תמונת המציאות שבעיני צריכה להיות התמונה של כולנו – נשים וגברים משתתפים בטקס היהודי כשווים ושוות. כולם וכולן שותפים ושותפות. עם הבנים הבאים, הרב משה יהודאי לא היה פנוי, וכך זכינו לרבה – נועה מזור. כך זכו בני לראות נשים לא רק משתתפות בתפילה אלא גם מובילות את התפילה.
כך אני חושבת שנכון שיתנהל טקס ההתבגרות היהודי, וכך צריכה להיות המציאות של כולנו. אין מקום להדרה, להרחקה, להמעטה, לזלזול. וזה מתחיל בטקס ההתבגרות וממשיך לכל תחומי החיים.
צילם Ofir Rachbuch
היי אני ד"ר יעל הדס,
הקמתי את האתר הזה במטרה לצור בית ספר לכלכלה מעשית. באתר יש מידע רב שמטרתו להפוך את החשיבה הכלכלית והידע הכלכלי לשגור בפי כל.
אני ראשת התכנית לכלכלה בבית הספר הבינלאומי באונ' רייכמן וכן מנהלת הוצאת הספרים שוקן. בעלת דוקטורט בכלכלה פוליטית וממשל מאונ' הרווארד, בעלת תואר ראשון בכלכלה וספרות אנגלית ותואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.
אני מזמינה אותך לשוטט באתר ולהנות ממדריכים ומאמרים חינמיים, הרצאות דיגיטליות וספרים לרכישה.
