התנהלות כלכלית היא קבלת החלטות, ואני רציתי בגילאים הקטנים להחליט את ההחלטות על הסכומים הגדולים, והשארתי לילדים להחליט את ההחלטות על הסכומים הקטנים.
התחלתי לתת דמי כיס החל מגיל 6. עד גיל 13-14 נתתי 20 שח לחודש, כדי שזה יספיק להם לגלידה, ממתק או צעצועים קטנים אבל לא בכמויות. בנוסף בחגים קיבלו מדי פעם מסבתא 100 שח.

כשבני היה בן 10 הוא רצה לקנות טלסקופ צעצוע שעלה 100 שח. למען הסר ספק, צעצועים אנחנו קנינו לילדים בלי קשר לדמי הכיס, אבל הפעם החלטתי ללמד אותו להשיג את את הצעצוע שחשק בו דרך התנהלות כלכלית.
הסברתי לו שהוא צריך לחסוך את דמי הכיס שלו עד שיגיע לסכום הרצוי. הוא חסך 5 חודשים במאמץ רב תוך ויתור על דברים אחרים שנהג לקנות בדמי הכיס שלו. כשהגיע ליעד קנה את הטלסקופ. שיחק מעט והטלסקופ נשבר. הסברתי לו שזה היה מוצר זול וכנראה לא מספיק איכותי. מאז הוא למד זהירות צרכנית – והוא הבין שלא מספיק לבחור משהו בתקציב, זה צריך להיות משהו איכותי שלא ישבר. החל מגיל 13-14 דמי הכיס עלו בהדרגה בהתחלה 50 שח לחודש ואחר כך 100 שח לחודש. בשלב זה הגדרתי שדמי הכיס צריכים שיכסו גם יציאות לבילויים בקניון למשל לסרט או להמבורגר או פיצה עם החברים.
בגיל 12 בני רצה לקנות משהו שעלה 100-200 שח שאינו במסגרת הדברים שתכננו לקנות לו באותו הזמן. אז החלטתי ללמד אותו על פיתוח מקורות הכנסה נוספים.
חשבנו ביחד מה הוא יכול לעשות והוא החליט לאפות עוגות ולמכור מנות אישיות ברחוב כפי שעשו מדי פעם בצופים כדי לגייס תרומות. כשהוא מכר את העוגות לפי מנות (נדמה לי שביקש 5-10 שח לריבוע עוגה) הוא הסביר למי שקנה למה הוא עושה את זה ואנשים כל כך התרגשו שהציעו לשלם מעל המחיר. דווקא פחות התלהבתי מזה ואמרתי לו שיתעקש לקבל מה שביקש כי בחיים ברוב המקרים לא זורקים עליך סתם כסף רק בגלל סיפור יפה למרות שגם הבנתי שביקשנו מחיר ממש זול ואולי היינו צריכים לבקש יותר. ברגע מסויים עברנו ליד חנות עוגות עם עוגה מפוארת והוא אמר לי שהוא פוחד שלא יקנו את העוגה שלו בגלל התחרות עם העוגה היפה, אז הסברתי לו שהעוגה היפה עולה הרבה יותר כסף ויש לכל מוצר את פלח השוק שלו – כאלו שמוכנים להוציא הרבה כסף על עוגה וכאלו שיעדיפו עוגה טעימה וזולה על פני עוגה מפוארת ויקרה. גם דנו בזה שלמרות שגייס את כל הסכום שרצה ממכירת העוגה, בחיים האמיתיים ההכנסות לא שוות לרווח – הרי את המצרכים לעוגה אני קניתי ובני לא היה צריך להכניס את עלותם לחישוב. זה היה יופי של שיעור במנהל עסקים וכלכלה.

במשך הזמן החלטתי ללמד את ילדי על חיסכון לטווח ארוך והשקעות אז בכל פעם שקיבלו כסף מסבתא הם היו צריכים להגיד ברגע הקבלה כמה כסף מופנה לחיסכון והשקעה עתידיים. כלומר למשל קיבלו דמי חנוכה 100 שח, כל אחד אמר לי כמה הולך לחיסכון בדרך כלל בין 20 ל 50 שח מתוך ה 100. פתחתי לשלושתם קופות גמל להשקעה על שמם כי בשנים הללו הריבית בבנק היתה אפסית והבורסה דווקא גאתה. ובעיני זה חינוך מעולה – כשנכנס כסף קודם כל לשים קצת בצד לעתיד. מדי פעם אנחנו נכנסים לאתר של קופת הגמל ורואים איך הכסף גדל.
היום דווקא הבורסה יורדת אבל שוק המניות הוא לטווח ארוך בלבד ולכן אנחנו לא מודאגים מזה. מכיוון שהיום מתפתחות אפשרויות חדשות לחיסכון נושא ריבית בבנק אז אולי אפתח להם בקרוב תכנית חיסכון גם בבנק. לשניים מבני כבר יש חשבון בנק על שמם.לכל מי שרוצה להרחיב בנושא ילדים וכסף מוזמנים לפודקאסט ״גורי כיס״ של שאול אמסטרדמסקי – התראיינתי בפרק הראשון על השאלה למה ההורים לא מספרים לילדים כמה הם מרוויחים? ומי שרוצה להעמיק מוזמן ללחוץ כאן לפרטים על סדנת מושגים בסיסיים בשוק ההון שתפתח ב 8.11.2022! וכמובן אין לראות בסיפור האישי שלי המלצת השקעה מכל סוג שהוא!

אז הנה ההצעה שלי –

בשירו המקסים "הדרך שלא נבחרה" מתאר רוברט פרוסט הלך ביער שצריך לבחור באחת משתי הדרכים בפיצול (קישור לשיר בתגובות). ההלך מהסס ומתלבט, כי ברור לו, שכאשר יתמסר לדרך אחת, לא יוכל לבחור יותר בדרך השניה. השיר הזה, אותו למדתי כתלמידת התואר הראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, נשאר איתי עשרות שנים.

והנה יום אחד הבנתי, שאני יכולה להשתמש בו להסביר את אחד הנושאים הכי מורכבים והכי קשים אך גם הכי חשובים בכלכלה, הנושא הנקרא – עלות ההזדמנות opportunity cost.

המושג עלות ההזדמנות אומר שבכל בחירה שנעשה, מסתתר ויתור. אם החלטנו לרכוש מוצר, הרי שבגלל שתקציבנו מוגבל, לא נוכל לרכוש מוצר אחר. אם החלטנו לצרוך היום, משמעות הדבר, שיהיה לנו חיסכון קטן יותר לצריכה עתידית. כלומר כל דרך שנבחר, אפילו היפה ביותר ביער, משמעה לוותר על דרך אחרת, פשוט כי המשאבים שלנו, גם זמן וגם כסף, הם משאבים מוגבלים.

אני מציעה להשתמש בעיקרון הזה כשרוצים להסביר לילדים שהתקציב מוגבל אבל לעשות זאת בדרך מעשית. בדיוק כמו ההלך ביער, שעמד מול הדרכים המתפצלות, ובחר אחת מהן, הילד שלנו צריך לעמוד מול בחירה אמיתית שבתוכה טמון ויתור.

איך לעשות את זה? אני ממליצה שהחל מגיל 6 או 7 להתחיל לתת לילדים דמי כיס (בגילאים האלו 20 שח לחודש זה מספיק, בגילאים גדולים יותר להעלות ל 50 או 100 שח בהתאם לשימושים שנצפה מהם לעשות בכסף – ממתקים, משחקים, בילויים. כמובן שאם הם צריכים לקנות צהרים בבית הספר, אז זה חייב להתווסף לסכום). כאשר הולכים לקניון הילדים לוקחים איתם את הכסף וצריכים להחליט אם הם רוצים לקנות או לא. כאשר הכסף שלהם, הם יצטרכו לבדוק מחירים, לראות את זה בתוך התקציב, ואם זה לא בתקציב, לתכנן כיצד לנסות לחסוך למטרה הגדולה ממה שיש בידיהם כעת.
את השיטה הזאת ניסיתי על הילדים שלי, והיא עבדה מצויין לאורך השנים – תוך כדי למדנו על צריכה, חיסכון, השקעה, חיסכון לטווח ארוך והשוואת מחירים.

וזאת ההזדמנות להזכיר שבקרוב אפתח את סדנת מושגים בסיסיים בשוק ההון מספר 4 – סדנה להנגשת מושגים כלכליים שכולם צריכים לדעת בדרך נעימה ומהנה!

לסדנת מושגים בסיסיים בשוק ההון