פרק בעבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד

כאשר אדם מתאים לעבודתו ותפקידו, סיכוי רב הוא שהוא יבחר להשאר בעבודה שנים ארוכות, או שיוכל להתקדם לעבודות טובות יותר. אנו קוראים למידת ההתאמה של אדם לתפקידו – איכות הזיווג בין העובד ובין עבודתו. עובדים המגיעים לעבודה שאינה מתאימה להם, מהר מאוד נפלטים למצב של אבטלה וזה דבר שגובה מחיר יקר גם מהעובד החווה פגיעה כלכלית ונפשית, וגם מהמשק שצריך לשלם לעובד את דמי האבטלה.

כלכלנים רבים חקרו את הגורמים והסיבות למשך הזמן שעובד נמצא באבטלה, ומה משפיע על משך הזמן בו ימצא עבודה מתאימה חדשה. כאשר החלו לפעול במשק הכלים האינטרנטיים לחיפוש עבודה, רבים ציפו שהטכנולוגיה החדשה תשפר את תהליכי החיפוש וההתאמה בין העובד ומקום עבודתו. בעבודת המחקר שלי זיהיתי בעיה בתהליכי גיוס עובדים דרך האינטרנט, שהורידה את איכות הזיווג בין העובד ומקום העבודה החדש שלו. הבעיה היתה נעוצה דווקא בקלות הגשת קורות החיים דרך האינטרנט.

מדוע? לפני האינטרנט היתה עלות להגשת קורות חיים למשרה כלשהי. מחפש העבודה היה צריך לרכוש בול או לשלם עבור פקס, ללכת לדואר או למקום בו יש מכשיר פקס בתקופה שזה לא היה מכשיר ביתי, ולכן העובד היה מגיש את קורות החיים שלו קודם לעבודות שלהם הוא זיהה התאמה מבחינת הכרותו את עצמו. במיוחד במדינות גדולות, הגשת קורות החיים היתה לפעמים כוללת 100 פניות ויותר, וכאשר כל אחד עולה עלות של בול או פקס זה מצטבר.

צריך להבין שכאשר חברה מראיינת עובד, היא צריכה להשקיע משאבים בלברר מי עומד מולה על ידי הקדשת זמן לראיונות ומבחנים שלפעמים אף עולים כסף רב. העובד מצידו, מכיר את עצמו, יודע היכן כבר הצליח והיכן כבר נכשל, ולמעשה יש לו מידע על מידת התאמתו לתפקיד אליו הוא מתראיין (בהנחה שהוא מבין את תיאור התפקיד לאשורו). לחברה עולה כסף לקבל את המידע הזה.

הורדת העלות של הגשת קורות החיים עודדה עובדים רבים לשלוח קורות חיים רבים ללא אבחנה. כאשר מורידים את העלות, אז אין סיבה לא לירות לכל הכיוונים, גם אם הסיכוי לקבלת עבודה הוא נמוך. דבר זה נכון במיוחד בתקופות של אבטלה רבה במשק ומחסור בתפקידים. החברות המגייסות, מצידן, מקבלות המון קורות חיים לא רלוונטים, ובין כל קורות החיים שקיבלו עליהן להשקיע שוב משאבים כספיים בסינון קורות החיים הרלוונטים ביותר. בשוק האמריקאי למשל, בו החברות מעסיקות אלפי עובדים, פגשתי בחברה שקיבלה 10,000 קורות חיים בחודש. כמובן שכאשר העובד אינו משתמש במידע הפרטי על עצמו וסתם שולח בלי אבחנה, אזי עלות הסינון של קורות החיים גדלה באופן משמעותי. לכן חברות לפעמים סיננו רק חלק מקורות החיים שהגיעו אליהן, ולכן לפעמים פיספסו את המועמדים המתאימים ביותר לתפקיד, למרות שאלו כן הגישו את מועמדותן.

במחקר שלי בניתי מודל כלכלי המתאר את התהליכים המתוארים למעלה, וכדי לנסות למצוא עדות מעשית לנכונותו בדקתי חברה אמריקאית גדולה שקיבלה 10,000 קורות חיים בחודש. השוויתי בין משך ההעסקה של עובדים שהגיעו בדרכי גיוס שונות לחברה – דרך חבר מביא חבר, גיוס דרך מודעה בעיתון, או דרך מודעה באינטרנט. כאשר השוויתי בין עובדים עם מאפיינים דומים שהגיעו בדרכי גיוס שונות ראיתי שכאלו שהגיעו דרך האינטרנט נשארו פחות זמן מאשר אלו שהגיעו דרך חבר מביא חבר, אבל אלו שהגיעו דרך האינטרנט נשארו משך זמן דומה לאלו שהגיעו דרך מודעה בעיתון. באמצעות דרך השוואה מיוחדת מצאתי שתפקידים שבהם היה יותר שימוש בגיוס דרך האינטרנט היו כאלו שמשך ההעסקה בהם היה נמוך יותר מתפקידים שבהם גיוס דרך האינטרנט היה בשימוש נמוך יותר. הממצא הזה מתאים לתיאוריה שעובדים שמגיעים דרך האינטרנט יכולים להיות הפחות מתאימים לתפקיד בגלל התהליכים שתיארתי למעלה.

תקציר אקדמי באנגלית:

More then 25% of unemployed job seekers report using the Internet to look for jobs. This paper examines the impact of the spread of online recruiting on the matching of workers and firms. I develop a model of recruitment in which job seekers have private information about their qualification for different jobs and firms possess imperfect screening technologies. The adoption of Internet recruiting is modeled as reducing application costs to workers and improving screening technology for firms. The reduction in application costs to workers is shown to induce applications from candidates who are relatively less qualified and to decrease the proportion of qualified new hires; however, the improvement in firms' screening technology may offset this effect. Firms may adopt Internet recruiting strategies because of the direct reduction in recruiting costs and because of competition among employers for qualified hires. The implications of the model are empirically examined using personnel data from a large multinational manufacturing firm. Job duration is used as a proxy for match quality. Estimates from Cox duration models indicate that Internet recruits have shorter job duration than observationally equivalent workers hired through employee referrals but similar durations to those hired through print advertising. Propensity score methods show that the types of jobs (occupations) with a larger growth of the use of Internet recruiting show larger declines in expected job durations compared with jobs with less growth of Internet recruiting. This finding is consistent with a key prediction of the model.

פרק בעבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד, מאמר משותף עם ג'פרי ווליאמסון.

התאוריה הכלכלית אומרת, שמסחר בין לאומי מעלה את אפשרויות הצריכה של מדינות שונות, ולכן הוא טוב לכלכלה. כל מדינה מייצאת מוצרים בהם יש לה יתרון יחסי, כלומר היא יעילה יותר ביצורם יחסית למדינות אחרות, ומייבאת מוצרים בהם יש לה חיסרון יחסי, כלומר היא פחות יעילה בייצורם. כך נצפה שמדינות עתירות ביערות ועץ טבעי ייצאו מוצרי עץ, בעוד שמדינות שעתירות בכוח אדם משכיל ייצאו טכנולוגיה.

מה קובע אילו מוצרים מדינות שונות ייצאו ואילו מוצרים הם ייבאו? המחירים של המוצרים הם גורם מכריע בהחלטה. אם עלות הייצור המקומי של מוצר גבוהה מהמחירים של המוצר בעולם, אז יהיה יותר כלכלי אם המדינה תייבא את המוצר מחו"ל ולא תבזבז משאבים על ייצור מקומי. זו הסיבה למשל, שבשנים האחרונות בישראל החלו לייבא מוצרים סיניים בתחום המשחקים וההלבשה. עלות ייצורם של אותם מוצרים בישראל גבוהה משמעותית מעלות ייצורם בסין עקב הפרשי שכר בין מדינות, ולכן לישראל עדיף כלכלית לייבא אותם מסין. כך תושבי ישראל נהנים ממחירים נמוכים יותר, ועובדי ישראל מתמקדים בייצור מוצרים שבהם יש להם יתרון יחסי, כמו למשל מוצרים טכנלוגיים.

ליחס בין מחירי מוצרים שונים המיוצאים ומיובאים במדינות שונות קוראים תנאי הסחר. כאשר מדינה מייצאת, היא מקבלת מטבע חוץ. כאשר היא מייבאת, היא משתמשת במטבע החוץ לרכישת מוצרים. אם מחיר המוצר שהמדינה מייצאת עולה ביחס למחיר המוצר שהמדינה מייבאת, הרי שהיא תוכל לקנות יותר יחידות של מוצר הייבוא תמורת מכירה של כמות נתונה של מוצר הייצוא. במצב זה אנחנו אומרים שהמדינה חווה שיפור בתנאי הסחר שלה. אם לעומת זאת, מחיר המוצר אותו היא מייצאת יורד ביחס למחיר המוצר שהמדינה מייבאת, הרי שההכנסה מהייצוא תהיה קטנה יותר, ולכן תמורת אותה כמות של מוצרי ייצוא המדינה תוכל לרכוש כמות קטנה יותר של מוצרי ייבוא. במצב זה אנחנו אומרים שתנאי הסחר של המדינה הורעו.

ניתן לחלק את המוצרים הנסחרים בעולם למוצרים לפי קבוצות. למשל, קבוצת המוצרים התעשייתים (כלומר נוצרים דרך ייצור תעשייתי) לעומת קבוצת המוצרים הבסיסיים שלא נזקקים לעיבוד תעשייתי כגון מוצרי חקלאות, דגים, צייד, משאבים שניתנים לכרייה מן הטבע. בתקופה אותה חקרנו במחקרנו מ 1870 עד 1940, מדינות מפותחות ייצרו וייצאו מוצרים תעשייתים, וייבאו מוצרים בסייסים שעלות יצורם נמוכה יותר במדינות מתפתחות. מדינות מתפתחות יבאו מוצרים תעשייתים, ויצאו מוצרים בסיסיים. כך קפה, סוכר, קקאו הם מוצרים שבאותה התקופה גם יוצרו במדינות מתפתחות וגם יוצאו מהן.

 בספרות הכלכלית קיים ויכוח בן יותר ממאה שנה על מה השפיע על תנאי הסחר (כלומר היחס בין מחירי מוצרי יצוא ומוצרי יבוא) של המדינות מפותחות, המייצאות מוצרים תעשייתים, ושל מדינות מתפתחות, המייצאות מוצרים בסיסים. כלכלניים קלאסיים צפו שתנאי הסחר ישתפרו דווקא עבור מדינות המייצאות מוצרים בסיסים שכן ההיצע של מוצרים אלו הוא מוגבל וקשיח, ולכן בטווח הארוך המחיר שלהם יעלה יחסית למחירי מוצרים תעשייתים. החל מתקופת המשבר הגדול, החלה מחשבה חדשה. למחשבה הזאת קראו תאוריית פרביש-סינגר, שסברו שתנאי הסחר של מוצרים בסייסים דווקא הורעו עד שנת 1950. ראול פרביש, כלכלן ארגנטינאי נודע, טען שבשנת 1930 מדינות מתפתחות יכלו לקנות רק 63% מכמות המוצרים התעשייתים שיכלו לקנות בשנת 1870, עבור אותה כמות של מוצרים בסיסיים שמכרו לעולם. ההרעה הזאת בתנאי הסחר צויינה כאחת הסיבות לעליית פערי ההכנסה בין מדינות מפותחות למתפתחות. הטענה הזאת היתה כל כך דרמטית, עד שהובילה לשינוי מדיניות סחר בינלאומי במדינות המתפתחות. בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת, מדינות מתפתחות ניסו לפתח תעשיות משל עצמן (כדי שלא להנזק מהעובדה שמייצאים רק מוצרים בסייסים). כדי לאפשר את זה הם הטילו מגבלות סחר על מוצרי ייבוא תעשייתים.  הכלכלן הגרמני הנס סינגר טען גם שאפילו אם תנאי הסחר של מוצרים בסייסים ישתפרו, זה יפגע במדינות המתפתחות שכן לא יהיה להן תמריץ לייצר תעשיות משל עצמן.

הטענה הזאת, הנקראת טענת פרביש-סינגר, זכתה לעשרות מחקרים שחקרו האם אכן הורעו תנאי הסחר של מוצרים בסיסיים (כלומר עבור מדינות מתפתחות) לאורך 130 השנה החל משנת 1870. בכל המחקרים הללו, לא הוכיחו שלשינויים בתנאי הסחר היתה השפעה על צמיחה כלכלית, למרות שעלו הרבה השערות וויכוחים. במחקר הזה אנחנו עונים על השאלה על ידי יצירת מסד נתונים חדש של נתונים על מחירי מוצרי ייצוא וייבוא במדינות שונות בשנים 1870-1940 ואנו אומדים את ההשפעה של שינויי מחירים על צמיחה כלכלית בטווח הארוך. אנו מוצאים שתנאי הסחר של מדינות מתפתחות שדגמנו במחקרנו לא הורעו בשנים 1870 ועד מלחמת העולם הראשונה. הם דווקא השתפרו. אבל השפעתם על צמיחה כלכלית היתה דווקא שלילית. דווקא עבור מדינות מפותחות שינויים בתנאי הסחר הובילו לשיפור בצמיחה הכלכלית.  מחקר עתידי צריך להוכיח מדוע זה קרה. אבל אחד ההסברים האפשריים הוא הסברו של פרביש, שגרס ששיפור בתנאי הסחר של מוצרים בסיסיים גרמו למדינות המתפתחות שלא לפתח תעשיות ולכן הצמיחה ארוכת הטווח נפגעה. יחד עם זאת מצאנו גם שההשפעה של שינויים בתנאי הסחר על צמיחה כלכלית במדינות מתפתחות ומפותחות היתה יחסית קטנה, כלומר שינויים בתנאי הסחר מסבירים רק כחמישית מהשינוי בצמיחה הכלכלית באותה התקופה.

תקציר באנגלית:

Terms of Trade Shocks and Economic Performance 1870-1940: Prebisch and Singer Revisited

Yael S. Hadass, Jeffrey G. Williamson

NBER Working Paper No. 8188
Issued in March 2001

Abstract

Debate over trends in the terms of trade between primary commodities and manufactures, their causes and their impact has dominated the literature for more than a century. Classical economists claimed that the terms of trade of primary commodities should improve since land and natural resources are always in inelastic supply. Following the Great Depression, a new view emerged. What came to be known as the Prebisch-Singer thesis was instead that the terms of trade for primary products had deteriorated up to the 1950s. The subsequent literature has almost exclusively and obsessively asked whether a deterioration has actually taken place over the 130 years following 1870. Nowhere in this literature has the impact of these terms of trade shocks on long run growth been assessed, although it is certainly full of lively speculation and debate. This paper fills part of this empirical gap by constructing a country-specific panel data base 1870-1940, by documenting terms of trade trends by country and region, and, finally, by estimating the impact of the price shocks on long run economic performance. We find the impact to have been asymmetric between center and periphery.

פרק בעבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת הרווארד

 מה המודל הנכון לגיוס של צבא? אולי תחשבו שזו לא שאלה כלכלית, אבל זו שאלה כלכלית מהשורה הראשונה. בעולם יש שני מודלים עיקריים של צבא – צבא של גיוס חובה, בו מגייסים את כל מי ששייך לקבוצה כלשהי, בישראל למשל זה כל אזרח ואזרחית מגיל 18, במדינות אחרות הקריטריון לגיוס הוא אוכלוסית הגברים מגיל מסויים, או קריטריון אחר. או צבא מתנדבים, או צבא מקצועי – כלומר צבא המורכב מכאלו שבחרו לשרת בו ללא כורח חוקי.

מדינות הבוחרות לגייס צבא מקצועי או צבא מתנדבים צריכות להציע תמריצים כלכליים לאנשים על מנת שיסכימו להתגבר על הפחד מהסכנה הכרוכה בשירות צבאי או כניסה למסגרת נוקשה. בארה"ב למשל נהוג להציע בנוסף לשכר חודשי גם מימון לימודים גבוהים לתלמידים מוכשרים שיסכימו להתגייס לצבא לאחר הלימודים. מדובר בסכומים שאינם מבוטלים. במדינות שבהן נהוג גיוס חובה יש עונשים לכאלו המשתמטים מגיוס, ולשם כך יש משטרה צבאית ובתי כלא, אבל אין צורך בתמריצים כלכליים כדי לשכנע אנשים להתגייס (כמובן שגם האכיפה יש לה עלות כלכלית).

בשני המודלים יש עלויות נכבדות לכוח האדם המשרת בצבא. בצבא המקצועי התמריצים באים בצורת שכר ובצורת תמריצים נוספים הבאים להתחרות באלטרנטיבות הקיימות בשוק האזרחי. בצבאות שבהן נהוג גיוס חובה אולי אין עלויות שכר נכבדות שכן יכולים לקבל כוח אדם רב במחיר עלות קטן מאוד שאינו משתווה למשכורות שבחוץ, אבל למעשה גורמים לכך שאנשים שיכלו לתרום את תפוקתם בשוק הפרטי למעשה אינם עושים זאת וגם לזה יש עלות למשק.

בעבודה הזאת חקרתי מה מאפיין מדינות הבוחרות בצבא שבו נהוג גיוס חובה, לעומת מדינות הבוחרות בגיוס של צבא מקצועי. השערת המחקר היתה שההחלטה לגייס צבא בגיוס חובה תלויה בהיצע הגברים הצעירים במדינה, ובאיום שהמדינה חובה מבחוץ. במחקר בדקתי את הקשר בין סוג השלטון לבין ההחלטה על סוג הצבא ואיך היא תלויה ברמת האיום שהמדינה חווה. למשל, במדינות דמוקרטיות הציבור חייב לתמוך בהחלטה על גיוס חובה, וסביר שיסכים לתמוך בהחלטה כזאת ככל שהאיום החיצוני שהציבור חווה גדול יותר. במשטרים דיקטטורים, הדיקטטור אינו זקוק להסכמת האנשים כדי לערוך גיוס חובה. הוא אף יכול לבחור בגיוס חובה לא בגלל האיום מחוץ אלא גם מתוך רצון לשלוט באוכלוסיית הצעירים, בעיקר באוכלוסיית הגברים ולכן במדינות דיקטטוריות יש קשר חלש יותר בין רמת האיום לבין ההחלטה אם להשתמש במודל של גיוס חובה.

בבדיקה של הנתונים גיליתי שבדמוקרטיות שלהן אוכלוסייה גדולה יותר, יש פחות נטיה לגיוס חובה. פירשתי את גודל האוכלוסיה כקשור לרמת האיום שהמדינה חווה. מדינות גדולות בדרך כלל מאויימות פחות מאשר מדינות קטנות. בדיקטטורות אין קשר בין גודל האיום לגודל הצבא. בדמוקרטיות לעומת זאת כאשר האיום מבחוץ עולה, אז גם גודל הצבא המקצועי עולה. גודל הצבא במודל של גיוס חובה אינו מושפע מרמת האיום גם בדמוקרטיות וגם בדיקטטורות. מעניין לראות שלשורש חוקי המדינה יש השפעה על הנטיה לגייס צבא חובה – מדינות בעלות מערכת משפט המתבססת על החוק הבריטי פחות נוטות לגייס צבא חובה. מדינות בעלות מערכת משפט המתבססת על החוק הסובייטי יותר נוטות לגיוס חובה. מדינות בעלות צבא המגויס בגיוס חובה אינן מגדילות את הצבא כאשר האיום גדל, ואילו מדינות שלהן צבא מקצועי מגדילות את הצבא כאשר האיום גדל.

On the Causes of Military Conscription

This paper uses cross-country panel data to study the determinants of whether a country chooses to conscript its military force. I focus on the roles of military threat, the supply of young males, political regime, economic power and the origins of legal institutions in the decision to conscript. Comparing democracies and dictatorships, democracies that are much more populous than their neighbors (which I interpret as presenting a lesser threat) are less likely to conscript. However, when I study the effect of threat on each regime type independently, I find that the effect of threat is not significant in explaining existence of conscription policies. In an attempt to account for the extent of conscription, I find that the size of the military force relative to the population is not affected by increased threat in countries that have a conscripted military force. Countries with all-volunteer forces have bigger military forces in the presence of increased threat. In a sample that includes both conscripted and non-conscripted countries, the size of the military force increases when threat increases, regardless of whether the country is a democracy. I also find that countries with higher shares of young males are more likely to conscript, countries with British legal origins are less likely to conscript and countries with Soviet legal origin are more likely to conscript.

.Hadass, Yael S.  On the Causes of Military Conscription. Harvard University 2003

מזמינה אתכם לקרוא מאמר שפרסמתי בדה מרקר בשבוע הספר. במאמר אני מסבירה שאם בעלי רשתות הספרים רוצים ליהנות מהאפשרות של מכירה של ספרים מעולים ומבוקשים, עליהם לתת להוצאות הספרים אפשרות לקבוע את המחיר בעצמן באופן חופשי, ללא התניית תצוגה בהשתתפות במבצעים, ולגבות מהם הנחה סבירה שתאפשר להם להוציא ספרים לאור ללא תלות במימון חיצוני. למה? בואו תקראו.