הסיפור על סבתא רבתא שלי שושנה פרסיץ


התרגשתי מאוד כשגיליתי שעיריית תל אביב יסדה תכנית להכשרת מנהלי מוסדות תרבות על שם שושנה פרסיץ. שושנה פרסיץ היתה הסבתא של אמא שלי, ואני הייתי הנכדה הראשונה שנולדה אחרי שסבתא שושנה הלכה לעולמה. בעת הולדתי אמא הרגישה שמצופה ממנה לקרוא לי שושנה. עקיבא פרסיץ ז"ל, דודה של אמי ובנה של שושנה שלח לאמא מברק ברכה להולדתי ובו כתב לה שהוא מאחל שהתינוקת שזה עתה נולדה "תעלה ותפרח כשושנה". לאחר מחשבה אמא שלי בחרה לקרוא לי יעל, ולתת לי שם שני – שושנה, על שם סבתה האהובה שושנה פרסיץ.
 
כשהגעתי לגיל 16 הלכתי להוציא תעודת זהות. הפקידה הסתכלה על הטופס שמילאתי ואמרה לי, אני רואה שיש לך שם שני – שושנה. עכשיו כשאת בת 16 את יכולה להוריד את השם השני אם תרצי.
 
ההצעה מאוד הפתיעה אותי. מצד אחד, "שושנה" היה אז "שם של סבתות" ולכן גם לא חשבתי בכלל להשתמש בו. מצד שני, ידעתי ששושנה היתה אישה מרשימה, מוציאה לאור בעלת הוצאת הספרים "אמנות", היתה חברת כנסת, ואמא לארבעה ילדים שהתאלמנה בגיל 31 ולא נישאה שנית. אני לא חושבת שאז בגיל 16 הפנמתי, שהיא היתה גם חברת ועדת החינוך של עיריית תל אביב, חברת ועדת החינוך של הכנסת שייסדה את חוק חינוך חובה, ואף כלת פרס ישראל. אבל אפילו למרות שלא תפסתי את מלוא גדולתה, הרגשתי שהכבוד הזה, שניתן לי לשאת את שמה, הוא לא דבר של מה בכך, ומיד החלטתי להשאיר את השם שלה בתעודת הזהות שלי ודחיתי בנימוס את הצעת הפקידה.
 
בישראל (לפחות בחברה החילונית) לא נהוג להסתובב עם שם שני. לכן במשך השנים, למעט במסמכים פורמליים, לא כתבתי את השם שושנה בסמיכות לשמי. כשנסעתי ללמוד בהרווארד ידעתי ששם השם השני שלי יקבל את הכבוד הראוי לו, שכן לרוב אנשי האקדמיה בחו"ל יש שם שני, והוא מופיע או כשם מלא או כראשי תיבות על כל פרסומיהם ולכן שמה של שושנה כן מופיע על עבודת הדוקטורט שלי והמאמרים האקדמיים שכתבתי.
 
על התעודה החשובה ביותר שלי (חוץ מתעודת הזהות והדרכון), תעודת הדוקטורט מהרווארד, שתלויה תמיד על קיר בסביבת עבודתי, מופיע שמה של שושנה כשמי השני, וכשאני מסתכלת עליו אני נזכרת במורשת שלה, ונהנית לראות שבמובן מסויים, בנוסף לעשייה המפוארת והמדהימה שלה גם ברוסיה וגם בישראל, היא הותירה, דרכי, עוד מקום בו מופיע שמה – בהרווארד – האוניברסיטה הכי טובה בעולם.
 
הנה קטע מדבריה החושף את אישיותה המרתקת:
בריאיון לשלמה שבא בעיתון "דבר" בשנת 1963 סיפרה פרסיץ:
שני דברים הניעו אותי להוציא לאור את ספרי הילדים. גדלתי באווירה של ספרים, ספר היה דבר של קדושה בבית, והסופרים היו בני-בית אצלנו. הם כתבו ולא ידעו בשביל מי. ואז אמרתי: אני אוציא ספרים לילדים, אני אגדל קוראים לסופרים אלה. באותם ימים חשתי עלבון צורב: הנה אנחנו בני עם הספר, ואף על פי כן אין כמעט לרבבות הילדים היהודים ברוסיה ספר משלהם. הבנתי שאם לא יקבלו בילדותם ספרים עבריים הם יאבדו לשפה העברית. רציתי גם שלא יתביישו בספריהם לעומת ספרי הילדים הלועזיים, על כן אמרתי: אוציא להם אותם בצורה יפה.
 
אני חושבת שתחומי העיסוק שלי – הוצאה לאור של ספרים, והוראה באקדמיה, הם מורשתה ומפעפעים בי בצורה טבעית בזכותה.
סבתא שושנה הלכה לעולמה לפני למעלה מ 50 שנה. יש רחוב על שמה בתל אביב, בקרית החינוך ליד הסמינר למורים, וכעת נוסדה תכנית להכשרת מנהלים שילכו בדרכה. כמה היא בוודאי הייתה שמחה, ש 50 שנה אחרי מותה היא עדיין משפיעה על דורות חדשים של מנהיגי תרבות בישראל.
 
כך כתב גיורא יהלום מנהל אגף התרבות של עירית תל אביב:
הבוקר אנחנו שמחים לפרסם את הקול הקורא למסגרת הלימודים החדשה של אגף התרבות: "תוכנית פרסיץ לניהול מוסדות תרבות".
שושנה פרסיץ שעל שמה קרויה התוכנית הייתה מקימת מחלקת החינוך והתרבות של עיריית תל אביב. בתחילת המאה הקודמת היא יצקה שכם אל שכם עם ח.נ. ביאליק את יסודות התרבות של העיר והגדירה את אופי מי שצריכים להיות המנהלים והמנהלות העשויים ללא חת של התחום.
את ביאליק זוכרים לתמיד ואנחנו מקווים שעכשיו יזכרו גם את פרסיץ ואת הרוח שהנחילה לנו, ממשיכי דרכה. 
בשנה הקרובה תגייס העיריה את טובי המנהלות והמנהלים של מוסדות התרבות בתל אביב על מנת שיעבירו את הידע העצום שבו הם אוחזים לדור הניהול הבא.
 
לפני כמעט עשור הגיעו למשרדי הוצאת שוקן שתי סטודנטיות לתואר שני בחינוך. הם סיפרו שעבודת המאסטר שלהן היא לכתוב ערך בויקיפדיה על שושנה פרסיץ. הופתעתי שערך בויקיפדיה הוא עבודת MA אבל, המחקר המקיף שעשו והעלאתו לרשת אפשר לכל המעוניין לקרוא על האישה הכל כך מרתקת ומרשימה הזאת. את הערך המרתק ניתן לקרוא כאן (לחצו על המילה כאן) . לצערי שם הכותבות לא מופיע ואיני זוכרת אותו כעת.

קול קורא לתכנית על שם שושנה פרסיץ

כריכת עבודת הדוקטורט מהרווארד