ביקור בתערוכה של יאווי קוסאמה ינואר 2022

התחלתי את השנה בסיור נפלא עם שלומית אורן וקהילת נשים עסוקות במוזיאון תל אביב. לפני הסיור ראיתי המון תמונות ברשת, שמעתי את הרצאתה של יערה קידר, והגעתי מוכנה לסיור בהדרכתה של שלומית אורן. שלומית הובילה אותנו בין תחנות חייה של קוסאמה הנשקפות באמנות שלה, ולא יכולתי שלא להיות נדהמת ממש מהשילוב של השפעה של טראומות ילדות קשות שהשפיעו על קוסאמה כל חייה, יחד עם כישרון אדיר שהיה שם ממש מינקות, ותיווך לעולם את הנפש הסוערת שבפנים. את הסיפור הבא שמעתי משלומית אורן והשלמתי פרטים מויקיפדיה:

יאווי קוסאמה נולדה ביפן בשנת 1929, למשפחה יפנית מסורתית שהיתה בבעלותם משתלה וחוות זרעים, הוריה נישאו בנישואים מאורגנים וללא אהבה. אביה היה רודף שמלות, ובגד באמה באופן קבוע. אמא של קוסאמה, הטילה על בתה הרכה, הצעירה מבין ארבעת ילדים, תפקיד שכנראה שרט את נבכי נשמתה, וחשף אותה לחוויות שאינן ראויות לילדים. מגיל רך מאוד קוסאמה נחשפה ליחסים מיניים בהם היה מעורב אביה, והדבר הטיל עליה מום נפשי ממש. חשיפתה לרומנים שניהל אביה החדירה בה חשש ורתיעה ממיניות, במיוחד כלפי הגוף הגברי. ״אני לא אוהבת סקס, הייתה לי אובססיה לסקס. כשהייתי קטנה ראיתי את אבי עם מאהבות שהיו לו. אמא שלי הייתה שולחת אותי לרגל אחריו. לא רציתי לקיים יחסי מין במשך שנים עם אף אחד״, אמרה.

קוסאמה היתה ציירת מחוננת כבר מגיל 5, התערוכה כוללת שני ציורים מהגיל הזה. ידוע כי קוסאמה חוותה התעללות מצד אמה. כשהייתה בת עשר, בעקבות אותן חוויות קשות, עולם חדש נפתח בפניה: יקום מלא חזיונות והזיות. אז יצרה את הציור הראשון שלה, 'עבודה ללא כותרת' שבה נראים פניה של אמה כנגד רקע מכוסה נקודות.

כשהייתה בת עשר החלה קוסמה לחוות הזיות ״חיות״, אותן תיארה כ"הבזקים של הילה אור או שדות צפופים של נקודות״. הזיות אלה כללו גם פרחים שדיברו עם קוסמה ודפוסים בבד שקמים לתחייה, משתכפלים ובולעים אותו פנימה. "כשהייתי ילדה חוויתי את המצב הזה של חיסול-עצמי, לכן ציירתי את אותו המוטיב ללא סוף. כשציירתי, ראיתי את אותה הדוגמה על התקרה, על המדרגות ועל החלונות. כאילו הנקודות היו בכל מקום. אז התקרבתי וניסיתי לגעת בהן. הן החלו לטפס במעלה הזרוע שלי. זה היה נורא, אבל עכשיו זה כמעט נגמר". את הזיכרון הזה ניתן לשמוע מפי האמנית היפנית יאיוי קוסאמה בסרט דוקומנטרי קצר ב-2013 (TheArtNewspaper).

קוסאמה התפתחה ורצתה לגדול, אבל כילדה יפנית השאיפות האלו היו זרות ומוזרות בעיני החברה. בשנת 1948 החלה ללמוד ציור בקיוטו ופיתחה עניין בסגנון המערבי. היא הייתה אחת הנשים הראשונות ביפן שלמדו אמנות, כיוון שביפן נשים הורשו ללמוד אמנות רק לאחר מלחמת העולם השנייה . בגיל 29 קוסאמה כתבה מכתב לג'ורג'יה אוקיף, ובו תיארה את רצונה להיות אמנית מפורסמת. ג'ורג'יה אוקיף ענתה לה שיצירותיה מראות על כשרון גדול, אבל אין לו סיכוי לתהפתח ביפן ועליה להגיע לארה"ב. 

קוסאמה עברה לארה"ב בשנת 1957 והחלה להתערות בסצנת האמנות המקומית. במטרה להתמודד עם קשייה בתחום המין, המליצה הפסיכולוגית שלה שתיצור אמנות הכוללת אברי מין. היא מצאה ספות ברחוב, סחבה אותן הביתה עם שכן, ועיצבה פאלוסים ממולאים בד המחוברים לספה. מוטיב הפאלוסים חוזר בהרבה מאוד יצירות שלה. רבים המסתובבים בחדרי האינסוף המלאים מראות ונותנים ליצירתה מראה אין סופי כלל לא יודעים שמדובר בהתמודדות עם טראומה מינית מזעזעת, שמקבלת מראה דמיוני כמו בחלום. 

החלק האחרון של התערוכה עוסק בדימוי עצמי. קוסאמה הגיעה לביאנלה בונציה ובגן בחוץ הציגה עשרות כדורי כסף. הדמות המשתקפת היא של זה המביט בכדור. היא מכרה אותם ב 2 דולר לכדור למי שהיה מעוניין לחקור את ההשתקפות העצמית שלו. אחר כך עשתה תערוכות כאלו בכל העולם. הציורים משנות האלפיים ואילך הם ציורים צבעוניים מרהיבים, המזכירים לעיתים חלקים ביולוגים כמו אמבה ותאים. הם מסודרים כמו שטיח זה ליד זה במארג.

התערוכה מרהיבה ומרגשת.